בתכניות רגילות של בריאות הציבור, הרופא מסיר את האפקטים והתסמינים, מרבים להשתמש בתרופות ובכירורגיות. הגישה האישית של הרופא מביאה בחשבון את ההיסטוריה של החיים, החלות, הטיפול וההתאוששות, תוצאותיהם ותחזיותיהם. כאן הם מפיצים זוויות מרוכזות של יחסי סיבה-השפעה, משתמשים בשיטות הביומניות של התאוששות.
המחלה אינה רק אבחנה, אלא היא אדם בעל אבחנה. אם אתם מטפלים באבחון ובמחלה, זה פשוט מאוד. יש מדריך אבחון ופרוטוקולים לטיפול אצל הרופא של שירותי הבריאות הציבורית. הרופא האדיב והמנהלים יודעים מה לטפל.
חשוב למי שייכת האבחנה, איך האדם רואה את המחלה, מה המסקנות שהוא עושה ומה הוא נוקט. ברגע זה נראה אדם, בעל גורלו הייחודי והביוגרפי. האבחנה מתעוררת לחיים ומסביב לאדם בעל האבחון והמחלה, נכתבות שלוש סיפורים: חיים, מחלות וטיפול. מרפאות, רופאים, שיטות משתקפות בסיפור זה. שלוש סיפורים על הגורל נותנים תשובות לשאלות: מדוע אדם חולה ומה היו התנאים המוקדמים.
ההיסטוריה של החיים אומרת לנו מה גרם לאדם למחלה. ההיסטוריה של המחלה הולכת ומשתייכת להיסטוריה של החיים, לסגנון ולקצב הלב שלה. תולדות הטיפול מלמדות על הטיפול ושיטות ההתאוששות. הרופא שואל את השאלה: כמה עבודה וזמן השקיע החולה בבריאות? התשובה לשאלה זו מובילה למסקנות לגבי תוצאות ותחזיות.
כאשר אתם מקבלים תשובות לשאלות על המחלה ועל הסיבות שלה, השאלה היא כיצד לטפל, הידיים וההשקעות שלהם. לכולם יש בחירה. חשוב שהאדם יחשוב על נקודה זו. דרגות חופש – הן היכולת והיכולת 'לבחור' ולהבין מה לבחור, איך לבחור, איך לא לבחור, גרוע אף מכפי שהיה. במקרה שלנו, זו הבחירה שלנו בכסא.
